מהסונטות של שייקספיר ועד השירים של יונה וולך, מסאפפו ושמואל הנגיד, ועד אוסקר וויילד ואלן גינזברג. מה מייחד את הספרות הלהט"בית? איך התייחסו כותבים בתקופות שונות ובמקומות שונים לאהבה החד-מינית, להתקבלותה בחברה, לחיי המשפחה של הלסבית או ההומו? והשאלה – מה יעלה בגורלה של הספרות ההומו-לסבית בתקופתנו, כאשר לסביות, הומוסקסואלים וטראנסים רבים יותר ויותר זוכים בחופש לאהוב, בחופש ליצור ולפרסם את יצירותיהם? האם יכולים (או צריכים) הכותבים להיטמע ברוב הסטרייטי ולזנוח את הסממנים היקרים-ללב של קבוצת המיעוט?
משה סקאל הוא סופר, חתן פרס אשכול. ספרו יולנדה היה מועמד לפרס ספיר, וגיבורו הוא הומו תל-אביבי שהשתקע בפריז וחזר לגור בתל-אביב. הצורף, ספרו החמישי של סקאל, ראה אור לאחרונה.
כתיבה הומוסקסואלית: יש דבר כזה? מתוך: Ynet | 13.06.09