הייתי בת 20 כאשר נלחמתי לראשונה כדי להציל אשה מוכה מציפורניו של גבר טרוריסט שהתעלל בה ובבנותיה. והצלחתי!
את המבט בעיניים הרדופות שלה כאשר נפגשנו במקרה בחנות הקוסמטיקה שהייתה לאמא שלי בבני ברק, לא אשכח לעולם. היא התיישבה וביקשה כוס מים. נתתי לה גם סבון במתנה לפני שהלכה. למחרת היא באה שוב. ושוב. ושוב. והתחלנו לדבר והיא התחילה לספר. סיפורי זוועות על מכות, על התעללות מינית, על קללות, אלימות כלכלית. אז עוד לא ידעתי שיש שמות לפשעים הללו, אבל הרגיש לי בכל הגוף שאני לא יכולה לעמוד מנגד. אמא שלי ואני שכנענו אותה להגיש תלונה במשטרה. הבעל המתעלל נכנס לכלא וכעבור מספר שנים נפטר שם. אנחנו בקשר עם האשה וילדיה עד היום. היא כבר סבתא לנכדים. אבל היא תמיד אומרת: הצלתן לי את החיים. מאז אני חיילת במאבק באלימות כלפי נשים. כל שנה. כל יום. כל השנה. עשרות נשים מגיעות אלי ואני מסייעת להן, מקשיבה, מייעצת, מפנה לגורמים המטפלים. כי אסור לעמוד מנגד. אני גם כותבת על הנושא בעמודי המאמרים ובמוספים השונים של ידיעות אחרונות, העיתון שבו אני עובדת כבר 32 שנים ושלא מוריד את הנושא הזה מסדר היום.
ואני גם מגיעה עד אליכן כדי לספר על התפקיד שלנו כחברה וכקהילה, במניעת הרצח הבא
המפגשים בזום או בקבוצות קטנות, בהתאם לתו הסגול.