ההצגה "האחות של נדב" היא מונודרמה המסופרת מנקודת מבטה של נעמה, נערה מתבגרת שאחיה נהרג – בפעילות צבאית. נעמה כמו כל נערה רגילה עסוקה בחיפוש זהות עצמית וקבלה חברתית המאפיינים את גיל ההתבגרות.
לו הייתה יכולה , הייתה נעמה מחזירה את הזמן לאחור. לפני שנה, עוד נחשבה לנערה רגילה, מן השורה. לא יפה במיוחד אבל גם לא מכוערת, לא חכמה במיוחד וגם לא טיפשה, לא מחוזרת מדי ולא דחויה. ממוצעת, פשוטה, אבל לפחות לא "אחות שכולה". הוריה שקועים בצערם, החברות כבר לא באות לבקר, הבנים מתחמקים מלהזמין אותה למסיבות, המורות מעלימות עין כשהיא מאחרת לשיעור, בעוד שכל מה שנעמה רוצה, זה לנער מעליה את התווית שדבקה בה מאז מות נדב אחיה הגדול, שנהרג בפעילות צבאית לפני כשנה. ולשוב להיות נערה רגילה, מקובלת ושמחה. זאת הצגת יחיד מצחיקה, חיה, בועטת, ומרגשת. בביצוע של שחקנית אחת המציגה 6 דמויות מחייה של נעמה: חתול מפונק, אח קטן עם נמשים, אימא פסלת, טלי ארוכת הרגליים, נער תכול עיניים, גילה המנהלת, אח גדול שנהרג ונערה אחת המחפשת את דרכה חזרה לעצמה. כל דמות מוסיפה פיסה מחייה של נעמה עד שנרקמת התמונה הסופית מסע התבגרות מרגש, חוצה זמן ומקום של הנערה בת 16 ושמה – נעמה.
ההצגה מתעסקת בהתמודדות עם שכול אצל בני נוער, חיפוש זהות עצמית ודימוי חברתי על רקע המציאות הישראלית המטלטלת. בחברה הישראלית כאשר מדברים על שכול, לרוב ההתייחסות היא להורים השכולים, כמעט ולא מתעסקים באחים השכולים ש"נותרו מאחור", ופעמים רבות הם מרגישים שזהותם אבדה בתוך זהות האח שנפל.
את דמותו של נדב האח, כתבה היוצרת בהשראת חברה לכיתה סגן אמיר בן אריה ז"ל מרעות -מכבים שנפל בקרב בשכם בהיותו בן 21 בנופלו . מותו של אמיר חשף אותה לעולם של כאב וצער, הנצחה וגעגוע. כבת בית בביתו, הייתה עדה לרגעים הכואבים והמצחיקים במשפחתו לאחר נפילתו, רגעים אלו נשזרו במחזה.
לפעילויות נוספות של גילי בית הלחמי:
שירה בשפת סימנים
מפגש הכרות עם שפת סימנים
שעת סיפור עם גילי בית הלחמי
שמוליקיפוד
וונדי ופיטר